הבדלים בין הסרט הדוקומנטארי לבין כתבת החדשות המורחבת

התייחסות לדרכי עבודה עם תלמידים

אריקה בן מרדכי -  הרצאה בהשתלמות מורים לתקשורת -  חיפה,  20  באוקטובר 2005

הסיכום מבוסס על :

• מאמרו של יאיר לב -  לביים לא לשקר מתוך סינמטק נובמבר-דצמבר  1998 עמ' 4 – 7
• הרצאתה של יפעת קידר – במאית סרטים דוקומנטאריים בבית חינוך תיכון ע"ש ברל
• כצנלסון בשנת  2003.
• סיכום שהוכן לתלמידי תקשורת ע"י מדי טרינצ'ר – בית חינוך תיכון ע"ש ברל כצנלסון.
• מאמרו של אביב לביא "הארץ" מ 11.8.2004.
• תובנות מתוך ניסיוני המקצועי כעורכת סרטים  תיעודיים, עלילתיים וכתבות חדשות לסוגיהן.

1. הקדמה

הפילוסוף היווני הרקליטוס אמר שאי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים, ומפני שהכל זורם ומשתנה

ללא הרף ושום דבר אינו נשאר כפי שהיה בנקודת זמן נתונה -  חשוב להדגיש שאבחנות אלא 

תצטרכנה להבחן שוב ושוב ואין ספק שהן לא תהיינה מדויקות - וזאת בלשון זהירה – בחלוף הזמן.

מה שאפיין פעם את  סרטי התעודה הקלאסיים: קטעי ראיון בקלוז אפ או מדיום שוט, מצולמים

כשהדובר יושב מול המצלמה, אינם נראים עוד בסרטי התעודה היום, הקרינות נצבעת בנימה אישית,

 הסרט נשען על סיטואציות אנושיות, העריכה שונה הן בנקיטת חופש הפעולה במבנה הסיפורי  והן

בשינוי הקצב והמשחקיות בבחירת הרצפים -  ואלה הם רק מקצת השינויים  שעברו עוברים  וכנראה

ימשיכו לעבור על  סוגי הביטוי היצירתי.

2. עמידה על ההבדלים בין כתבה לסרט דוקומנטארי

משמעות המילה דוקומנטארי, DOCUMENTUM בלטינית: הוכחה. 
המילה השתרשה  בשפות שונות במשמעות של מסמך כתוב המאשר עובדה.

גם  בעברית שורש המילה 'תיעודי'  הוא 'עד' ולא מקרה הוא  שאנחנו מצפים לדיוק משפטי מעדות.

בגלל ציפייה זו אנחנו נוטים לערבב בין הסרט הדוקומנטארי וכתבת החדשות,  מפני שמכתבת

חדשות אנחנו מצפים לעדות מהימנה ומדויקת למסירת העובדות כהווייתן.

ובכל זאת, ובניגוד לציפייה המתבקשת שלנו, הבמאי הדוקומנטארי הבריטי ג'ון גרירסון הגדיר את

הסרט התיעודי כ'טיפול יצירתי במציאות'.  בלא מבנה מוגדר  עלולה המציאות הממשית   להיהפך

לנעדרת משמעות, לכן הבמאי של הסרט התיעודי מציג  את אירועי המציאות בתבנית סיפורית,

עם התחלה-אמצע-סוף,  מבנה דרמטי וגיבורים מתעמתים. ההבדלים בין כתבת חדשות לבין סרט

דוקומנטארי  נעוצים בדיוק באותו "טיפול יצירתי" של הבמאי במציאות.

קשה מאד לתת אבחנה מבדלת וחד משמעית בין  כתבה מורחבת  לסרט דוקומנטארי ואפשר

להיעזר בהשוואה בין סרט דוקומנטארי  לידיעה חדשותית תוך הבנה שהכתבה המורחבת ממוקמת

 אי שם בין שניהם.  חשוב להבין גם כי פורמאטים נוטים להשתנות ואף להתמזג ביניהם.

אם נעמיד על ציר אחד את סוגי היצירה השונים מן הידיעה החדשותית ועד הסרט העלילתי, זה יראה כך:

ידיעה חדשותית> כתבת צבע מורחבת> דוקו-אקטיביזם> סרט דוקומנטארי> דוקו-דרמה> סרט עלילתי

וכעת לעצם האבחנה בין כתבת חדשות מורחבת לבין סרט דוקומנטארי:

אני מציעה מספר מאפיינים[1]  להשוואה:  

כוונת היוצר, 

שלושת מאפייני ההפקה: תחקיר, צילומים ועריכה,  

ציפיות הקהל

הבמה בה היצירה מוצגת.

כוונת היוצר

האם כוונת היוצר היא לדווח או האם כוונתו  לספר סיפור שמורכב מפסיפס של קטעי מציאות

מצולמים מנקודת מבט נבחרת במבנה  של סיפור דרמטי.

העיתונאי הוא  Reporter כלומר מדווח.

הבמאי הוא Director כלומר מבנה סיפור.

בכתבה עיתונאית מדווחים לנו על  פריט מידע שיש לו השלכות על ההחלטות שלנו לגבי נושאים

שונים בחיינו.

בסרט דוקומנטארי אנחנו שותפים בתובנה חדשה באמצעות ההזדהות שלנו עם הגיבור של הסרט

(וזאת בדומה להזדהות שלנו עם גיבורי הסרט  העלילתיים).

שלושת מאפייני ההפקה:

שלושה שלבים בהכנת הכתבה/הסרט:

1. תחקיר   2. צילומים    3. עריכה

תחקיר  

תחקיר עיתונאי  נבדל מתחקיר של סרט דוקומנטארי  בהיקף, במורכבות ובעיקר בכוונת היוצר.   

      היקף התחקיר של סרט תיעודי יהיה רחב, מקיף ומעמיק יותר. כתבת חדשות תזכה לתחקיר

שבו יטופל הנושא בהיקף מוגבל –  בעיקר בגלל קוצר הזמן. חדשות מטבען צריכות להיות טריות ולא

ישנות ולכן השקעת זמן ממושך בעריכת התחקיר עלול לגרום להתיישנות הנושא. 

בסרט דוקומנטארי עומד לרשות התחקירן זמן רב יותר לא רק בגלל הצורך ביריעה רחבה ומעמיקה

יותר אלא מפני שהוא פחות מחויב לעדכניות וחידוש.  

      מורכבותה של כתבת החדשות הן מבחינת המבנה שלה  והן מבחינת מספר הדמויות והאירועים

שבה  מפשטת את עבודת התחקיר (אפשר אף לטעון כי בגלל שטחיותו של התחקיר הוא מתאים

לכתבה מורחבת בלבד).

     כוונת היוצר מעמידה בפנינו שוב הגדרה מעורפלת. בכתבת חדשות   אמנם ברור לנו, כי תפיסת עולמו

של כל יצור משתקפת ביצירתו מכיוון  שהיא מניעה את בחירותיו בנושא, בדמויות המופיעות,  בזוויות

הצילום ובהחלטות העריכה, יחד עם  זאת  יש ביכולתנו להבין ולדעת אם הייתה כוונה מפורשת 
לאמירה אישית או לדיווח  השואף לעובדתיות.  בכתבה חדשותית צריכה להיות שאיפה לעובדתיות.

בסרט דוקומנטארי יכול היוצר להגדיר את הנושא, את הגיבורים, את דרך הטיפול הקולנועי ואת עמדתו

שלו  - מבלי שהוא יהיה חייב לתת דין וחשבון ל'סדר יום" מחוץ לעצמו.  במאי סרט תיעודי יכול להחליט

שהוא עושה סרט על החתול שלו בעוד שכתב חדשות מחויב ל'סדר היום" של  מערכת העיתון/הטלוויזיה

בה הוא עובד.

צילומים

בצילום ידיעה חדשותית נוטים להשתמש בשפה החזותית הקלאסית (ואף מיושנת היום): –ראיונות

בה המרואיין יושב/עומד מול המצלמה ומשוחח עם המראיין. בכתבת החדשות המורחבת  נוטים

היום לראיין את הדמויות המרכזיות בכתבה  תוך כדי עיסוק המרואיינים בעבודת יומם או בפעילויות

המאפיינות אותם.  בסרט דוקומנטארי יש נטייה היום לוותר ככל האפשר על הראיון ולהתרכז

בסיטואציות שהגיבור לוקח בהם חלק פעיל.  החלטות על בחירת מיקום הצילומים, אופי התאורה,

טיפול בקומפוזיציה ובתנועות המצלמה הן חלק מהבדלי השפה שבין הסרט לבין הכתבה כשבחירות

אלה הן פועל יוצא של כוונת היוצר השואף לעובדתיות בכתבת חדשות מורחבת או הרוצה להביע את

עמדותיו באופן מפורש.

עריכה

העריכה היא  שלב מרתק בהכנת הסרט הדוקומנטארי.  בשלב הזה בונים את מבנה הסרט, את

הקצב שלו ואת מערכות היחסים  בין הסיטואציות השונות.  כאן מחליטים מאיזו נקודה לאיזו נקודה

יתפרס  הסיפור, מי ומה יודגשו בו ובאיזה אופן.  חשוב להבין כי בעוד הרצף של האירועים בדיווח

החדשותי צריך להישאר נאמן לרצף האירועים העובדתי, בסרט דוקומנטארי אין מחויבות כזאת. 

םיתומיעו םירוביג וב שיש יטמרד רופיס לע הדפקה ךות תישיאה ותרימאל איה רצויה לש תוביוחמה

כמו בסרט עלילתי, אלא שגיבורים ועימותים אלה הם לא פרי דמיונו   של היוצר אלא דמויות ובעיות

הקיימים במציאות.

ציפיות הקהל

ציפיות הקהל  מכתבה חדשותית שונות מאוד מאשר מסרט דוקומנטארי.

מכתבת חדשות מצפה הקהל לדיווח עובדתי שעל פיו הוא יוכל לבנות את מערכת הידע וההתייחסות

שלו אל האירועים.

כאשר אנחנו צופים בסרט דוקומנטארי  אנחנו מבינים באופן אינטואיטיבי שנחשפנו לאמירה אישית

של היוצר ואנחנו יכולים להזדהות עם האמירה או להרחיק אותה מאיתנו מבלי שנרגיש שמנסים

"להטות אותנו". 

הבמה בה מוצגת היצירה

יש קשר בין ציפיות הקהל והבמה בה מוצגת היצירה.  אם במשבצת המיועדת לכתבת חדשות ישודר

סרט דוקומנטארי או ההיפך -  אנחנו עלולים להתבלבל  ולהרגיש שלא בנוח. הגדרת המשבצת עוזרת

לנו להגדיר את הציפיות שלנו מן הכתבה/הסרט ולפענח את הצפנים ואת המסרים ביתר קלות.

3. שורשי הדוקו-אקטיביזם[2]

את ז'אנר הדוקו-אקטיביזם אפשר למקם בין כתבה מורחבת לבין הסרט הדוקומנטארי. שורשיו יונקים

הן מן המסורת העיתונאית והן מעבודת הבמאי הדוקומנטארי.  ז'אנר הדוקו-אקטיביזם מדגים את

האופן בו ז'אנר אחד נולד מתוך ז'אנר(ים) אחר(ים) ובקיומו הוא אף משפיע על  סגנון הפורמאטים

שקדמו לו. 

דוקו-אקטיביזם ועבודת העיתונאי:

התפיסה המקובלת על רוב הציבור היא, כי על העיתונות  לדווח באופן אובייקטיבי, לסקר מתוך נקודת

מבט של עמידה מן הצד מבלי לנקוט עמדה על מנת לא להטות את דעתו של הציבור להעדיף עמדה

מוצגת אחת על עמדה מוצגת אחרת. גישת הדוקו-אקטיביזם היא הפוכה.

הדוקו-אקטיביזם רוצה  לחולל שינוי מתוך נקיטת עמדה, מתוך תמיכה בצד המקופח  מול הממסד - 

במין חיקוי של רובין הוד.  ובכל זאת,  מקורות הגישה של הדוקו-אקטיביזם נטועים הן במסורת של

העיתונות החוקרת, הלוחמת ומגלה שחיתויות (לדוגמה אד מורו בשנות ה 50 בארה"ב שנלחם כנגד

המקרתיזם ובוב וודורת שחשף ביחד עם עמיתו את פרשת ווטרגייט), והן בגישת העיתונאי בין)

כפרקליט  שעל פיה העיתונאים נוקטים עמדה ומנסים לחולל שינוי  בתחומי הכיסוי שבאחריותם

המזוהים עם גישה זו: מיקי קרצמן וגדעון לוי).

דוקו-אקטיביזם ועבודת הבמאי הדוקומנטארי:

הדוקו-אקטיביזם נטוע גם בסרטים תיעודיים העוסקים בנושאים של מעורבות חברתית.

על  פי מבקר הקולנוע שמוליק דובדבני[3] הדוקו-אקטיביזם הוא פיתול נוסף בז'אנר סרטי

התעודה.   הגישה המקובלת של ז'אנר סרטי התעודה עד שנות ה 60 הייתה של עמידה מן הצד ה  

תונש תליחתמ  .לוכיבכ תיביטקייבוא הדמע ךותמ "ריקה לע בובז" לש ןונגסב שחרתמב הייפצו 60

נעשו יותר ויותר סרטים מתוך נקיטת עמדה אישית תוך הכרה באמירת האמת האישית. בהרבה

מסרטי התעודה המופקים היום הבמאים אינם מנסים לטשטש את נוכחותם ויש גם המבליטים את

 עובדת היותם כדברי גרירסון "מטפלים באופן יצירתי במציאות".

4. התייחסות לדרכי עבודה עם תלמידים 

עלינו כמורים מוטלת לא רק הסברת ההבדלים  לתלמידים שלנו אלא הכנת התלמידים לעבודת הגמר

שלהם בצורה שיוכלו להתמודד איתה באופן נכון.

אם מבקשים  מתלמידים להכין סרט דוקומנטארי – אז חייבים ללמד תשתית שעליה ניתן לבנות סרט

דוקומנטארי.  תשתית זו שונה במהותה מתשתית לכתבת חדשות.

התשתית לעבודת העיתונאי כוללת בתוכה את האתיקה העיתונאית לצד צווים וחוקים המפקחים על

הדיווח החדשותי,  את אופני הכתיבה/הדיווח חדשותי על פי הפירמידה ההפוכה, את חשיבות הראיון

העיתונאי שבו תפקיד העיתונאי לחקור ולגלות את האמת.

התשתית לעבודת הבמאי הדוקומנטארי  היא בראש וראשונה היכולת לספר סיפור. על מנת לספר

סיפור חייבים לדעת ולהבין  את אופני הסיפור הקולנועי מפני שמבנה הסיפור הקולנועי העלילתי הוא

השלד שעליו בנוי גם הסיפור הדוקומנטארי.

לימודי תקשורת מעשיים בסופו של דבר דומים לאימון טריאתלון שבו צריך להתאמן בשלושה ענפים

שונים : גם לימודי עיתונאות כבסיס לעשייה חדשותית, גם  לימוד  הסרט הדוקומנטארי על גלגוליו

השונים מלווה בצפייה רבה ומגוונת[4], וגם יסודות הקולנוע העלילתי  כתשתית להבנת המבנים

הסיפוריים הדרמטיים הן בסרטי הקולנוע והטלוויזיה והן בסרטים הדוקומנטאריים.

בלי להבין את המבנה הסיפורי הדרמטי לא נוכל ללמד קולנוע דוקומנטארי!

אנחנו נוטים לחלק באופן חד את יצירות הקולנוע ולומר כי מעבודות האחים לומייר צמח הקולנוע

הדוקומנטארי ומעבודותיו של מלייה  צמח הקולנוע העלילתי  אלא שחלוקה זו - על אף היותה

נכונה  - גורמת לנו לחשוב על הקולנוע הדוקומנטארי והקולנוע העלילתי כשני זרמים הזורמים

במנותק האחד ממשנהו ולא כך הוא!  הם שולחים יובלים, מתקרבים, נוגעים,  ושולי מימיהם

מתמזגים לרגע ואז נפרדים על מנת לחזור להיפגש שוב.