הבמאית לינה צ'פלין על תסריט דוקומנטארי  

בפגישה עם מורים להפקה בוידיאו בטלוויזיה החינוכית

 

5 בדצמבר 2006

 

לינה צ'פלין מוסמכת החוג לבימוי באקדמיה לקולנוע במוסקבה, ומוסמכת החוג לכימיה

באוניברסיטת מוסקבה. לימדה בימוי ב"בית צבי", מלמדת בימוי תיעודי במכללת ספיר ובבית

ספר "מעלה" . לינה צ'פלין ביימה כחמישים סרטים תיעודיים לערוצים השונים של הטלוויזיה

בארץ ובחו"ל, וזכתה בפרסים בינלאומיים. בין סרטיה: "נוף עם מאיר פיצ'חדזה" (2000),

"אחיותינו גיבורות התהילה" (98), שזכה במדליה בפסטיבל הסרטים הבינ"ל בניו-יורק, "המלך"

(1994"  ,(התהילה", "לא התחלה לא סוף", "תקומה - ישראל השנייה", "התופע" ו"(נ)תיבה"

(2003) - על נתיבה בן יהודה.

 

הבימאים לינה וסלבה צ'פלין הם זוג נשוי. סרטם העלילתי המשותף "חצוצרה בוואדי" זכה

בפרס האוסקר הישראלי 2001, ובפרס בפסטיבל חיפה. וסרטם העלילתי "היה או לא היה", על

חייו של אלכסנדר פן, זכה בפרס האוסקר הישראלי לסרט הטלוויזיוני לשנת 2002.

 

לינה צ‘פלין היא  כלת הפרס ע‘‘ש לנדאו - מפעל הפיס לתרומה לקולנוע הישראלי על הסרט

‘‘יואל, ישראל ופשקוולים‘‘ (2006).

 

מן הרעיון ועד כתיבת ה"מדרגות" (התסריט / התרחיש)[1] של הסרט הדוקומנטארי

 

אי אפשר ללמד כשרון, אבל אפשר ללמד טכנולוגיה, אפשר ללמד איך לתרגם למסך את מה שהאדם

רוצה להגיד. כל אדם רגיל יכול לעשות סרט דוקומנטארי ראוי לשידור – זו טכנולוגיה.  אני לא בטוחה

שזה נכון גם לגבי סרט עלילתי, כי אני חושבת שסרט עלילתי דורש עוד משהו נוסף, אבל סרט

דוקומנטארי אני בטוחה שכל אחד יכול ללמוד לעשות, אולי לא סרט מצוין, אבל סרט סביר.

 

אני לא אדבר על  כל הז'אנרים של הסרט הדוקומנטארי, אלא על הז'אנר הקונבנציונאלי,  על ז'אנר

הסרטים שאני עושה.

סרטים אקטיביסטים  בנויים באופן אחר וסרטים היסטוריים בנויים באופן אחר,  אבל אני לא עשיתי

מספיק  סרטים מן הסוגים האלה ואני אדבר על הסרטים הדוקומנטאריים הקונבנציונאליים שהם

מרבית הסרטים הנעשים היום.

 

קריטריונים לבחירת נושא

מתחילים מבחירת הנושא.

לנו לבמאים בדרך כלל הטלוויזיה מציעה נושא ואין לנו ברירה אלא "לקחת אותו", אבל התלמידים

עדיין חופשיים לבחור את הנושא שלהם.

 

יש שני קריטריונים שעל פיהם חשוב לבחור את הנושא לסרט:

1. שזה יהיה נושא שיש בו מה לצלם. נושא שיש בו "אוכל למצלמה"

2. שנוכל לגבש קונספט ברור  -  לגבש את העמדה שלנו כלפי הנושא שבחרנו לצלם.

 

 

אני לא מדברת כאן על המובן מאליו, על כך שכל אחד צריך לבחור את מה שקרוב לו וחשוב לו.

כל אחד צריך לבחור את מה שמדבר אליו – אני לא שואלת מה התלמידים שלי רוצים לבטא – אני רק

עוזרת לתרגם את האמירה שלהם למסך.

 

1.       כשאני אומרת שיש מה לצלם אני מתכוונת שיש סצנות וסיטואציות שאפשר לצלם.

אי אפשר לבוא לאיזה סלון של בית ושהגיבור יבוא ויגיד  "נו מה את רוצה שאני אעשה" – זה מצב

נורא.

מה זאת אומרת?

לפני כמה שנים סרט היה מורכב מקצת Syncs וקצת Visuals[2]. אבל האופנה משתנה והיא משתנה

 מפני שהיא משקפת את מה שקורה בתחום. כשהייתי צעירה היינו מצלמים ב 35 מ"מ וארבעה

אנשים היו צריכים להחזיק את המצלמה  ואוטובוס שלם הוביל את מערכת הסאונד. אחר כך עברו

ל 16 מ"מ  והקליטו את הקול בנגרה וחשבו שבמאי טוב הוא מי שמצליח לצלם Sync טבעי. 

סרט היה בנוי מראיונות ומחומר ויזואלי שהיווה אילוסטרציה למה שנאמר.

האילוסטרציות הפכו לאופנה מיושנת מפני שהיום המצלמה מאוד קטנה,  וככל שמצלמה קטנה יותר

היא מפריעה פחות לאנשים ואנחנו יכולים  להתקרב אליהם  יותר  ולהגיע  לסצנות ולסיטואציות

אמיתיות.

אנחנו מספרים סיפור עלילתי רק דרך סצנות.

מה שקורה בסרט עלילתי מול המצלמה הוא תמיד  "סגור כלפי המצלמה": אף אחד לא פותח את

הקיר ושואל "נו, היה לך טוב עם הבחורה הזו?" הסרט הדוקומנטארי לעומת זאת  "פתוח כלפי

המצלמה" -  הצופים יודעים שאני נמצאת שם  ואני תמיד יכולה לשאול שאלות את האנשים

המצולמים.

אני מתכוונת לכך שהיום יש אופנה שבה הקולנוע הדוקומנטארי מתקרב אל הקולנוע העלילתי ויש בו

סצנות. נכון שבסרט דוקומנטארי אי אפשר להגיד לאנשים איך להתנהג, בכל זאת יש הרבה

 סיטואציות שאפשר להתייחס אליהן כאל סצנות.

 

בתרגיל הראשון שאני עושה עם הסטודנטים שלי: אני מבקשת לצלם סיטואציה.   

 

יש שלושה דרכים להגיע לסיטואציות:

 

אחת הדרכים היא לבדוק האם מה שקורה עם האנשים המצולמים חשוב להם יותר מאשר העובדה

שמצלמים אותם? סיטואציות כאלה יכולות להיות למשל כשמצלמים ניתוח, עדות בבית משפט או

מפגש חשוב מאוד. כשאני אומרת שצריך לבחור סרט שיש בו מה לצלם אני מתכוונת לכך ששי בו

סצנות, מפני ש"הטרנד" העכשווי הוא לקרב בין הסרט העלילתי לסרט הדוקומנטארי.

 

הדרך השנייה היא  לבקש מן הסטודנט לצלם בבית שלו עצמו, במקום שהאנשים רגילים אליו ואל

המצלמה ולא משנים את שגרת חייהם בגלל נוכחות המצלמה. 

 

הדרך השלישית היא למקם את הבמאי בתוך הסרט כאחד הגיבורים – כמו למשל בסרטו של שחר

כהן  סובנירים.  כשהבמאי הוא גיבור הסרט זה מאפשר לבנות סצנה בתוך הסרט ולא סתם לשוחח.

 בסרט דוקומנטארי השיחות הם בדרך כלל מביכות. לדוגמא בסרטו של שטרית השיחה בין סמי

מיכאל  לאמיל חביבי – שני אנשי ספר שיודעים לבטא את עצמם – השיחה היא גרועה ומלאכותית.

כשמראיינים בסרט דוקומנטארי זה מצב טבעי, - המצלמה פתוחה. בסרט דוקומנטארי את תמיד

נמצאת במצב שאת מספרת על משהו שקרה בעוד שבסרט עלילתי את מספרת את המשהו שקורה.

לסרט עלילתי יש רייטינג, לסרט דוקומנטארי יש פחות רייטינג. היום רוצים להפוך את הסרט

הדוקומנטארי למשהו יותר עשיר ולכן גם הסרט הדוקומנטארי מספר את מה שקורה, זאת

אומרת שהוא מתרכז בסיטואציות. 

 

על מנת להמחיש את האופן שסרט דוקומנטארי יכול להיות בנוי מסיטואציות וסצנות

ראינו  קטע מתוך הסרט הדוקומנטארי הרומני  גינג'י מוניקה וביאנקה.

גיבורי הסרט הם נערים חסרי בית שגרים באזור תחנת הרכבת של בוקרסט.

 

תחקיר ראשוני

 

כשאני חושבת שיש מה לצלם אני יוצאת לתחקיר ראשוני.

 

בשביל תחקיר ראשוני אפשר אפילו לא לצאת מן הבית. צריך לאסוף חומר ארכיוני  וחומרים מן

העיתונות על מנת לדעת "מה קורה שם" זה לא תחקיר שעל סמך התחקיר הזה אפשר יהיה לצאת

לצילומים, אלא תחקיר שעל פיו אפשר יהיה "להמציא קונספט".

 

 

2.             אי אפשר להמציא קונספט על ריק. צריך לדעת מה קורה מסביב לנושא. מה יש לך להגיד על מה

3.             שאתה רוצה להגיד.

כשיש לכם נושא אתם צריכים להמציא קונספט: הקונספט הוא כל מה שאתם רוצים להגיד על הנושא.

למשל בסרט הרומני שראינו: בתחנת הרכבת בבוקרסט  גרים כ 900 ילדים. יש מסוממים, יש גנבים,

יש זונות, יש הכל. ובכל זאת היוצרים בחרו בקבוצה הזו שהופיעה בסרט. אם הולכים למקום כזה בלי

קונספט אפשר ללכת לאיבוד.  צריך לנסח איזשהו קונספט שעל פיו יוצאים לצלם. בסרט הזה הלכו

עם המחשבה : "לא משנה מה התנאים, משנה מי הבן אדם". ג'ינגי למשל, הגיבור של הסרט, הוא בן

אדם טוב. 

מול קונספט צריך לעמוד חומר ואת הולכת לחפש חומר שיעמוד מול הקונספט. אם הקונספט הוא

שהמצב גרוע אז מחפשים סיטואציות שממחישות שהמצב גרוע.

הקונספט מאפשר לצלם נכון, וגם לשאול נכון. אתה מנסח את השאלות על פי הקונספט שלך.  בסרט

הרומני היה אפשר להגיד שבתנאים האלה אי אפשר לשמור על צלם אנוש ובכל זאת הם צילמו סרט

אחר שבו הגיבור הוא גיבור טוב – גיבור שיש בו איכויות אנושיות -  והטענה של הסרט היא שלא 

משנה מה התנאים בהם אדם חי, אם הוא אדם טוב הוא נשאר אדם טוב.

אתם צריכים לנסח על מה אתם רוצים לעשות את הסרט ואז לצאת לתחקיר סופי.

כמובן, אם יש לכם סיפור חזק מאד ואתם שם במקום שהסיפור הזה קורה,  ויש לכם מצלמה איתכם

אז קחו את המצלמה ותצלמו,  אבל אני לא יכולה לחכות שיקרה משהו, כי כך אני אמות מרעב,

אני מוכרחה לבנות את הסרט על פי קונספט.

 

על מנת לבחון איך הסרט מציג את הקונספט צפינו בסרט דוקומנטארי קצר שהופק בשירות

הסרטים: מי ששונא אותך ימות (12:22)  

 

הקונספט של הסרט: אומר שאם מצבו של אדם הוא כזה שהוא כבר "לא ממש בן אדם"  - אז הוא

מוכן לעשות הכל על מנת שהמצב הזה ישתנה.  בהתחלה של הסרט יש עיוות של מחשב – ראש

הגיבור מעוות כדי להמחיש את הכאב שהוא מרגיש כל הזמן.

בסרט הזה יש סצנה אחת מאד טובה – סצנה בה הגיבור יושב מול אשה שברור לצופים שהיא

שרלטנית. זו סצנה עשירה, בנויה טוב ומצולמת טוב.

הסרט הזה טוב מאד להדגמה של חומר מול קונספט: האם יש לי חומר מול האמירה שהגיבור נואש?

האם יש לי חומר מול האמירה שהוא מזניח את הכל בגלל הכאב?  האם יש לי חומר שאומר שהאשה

הזו מתוחכמת? יש בסרט הזה חומרים מול הקונספט.  הסרט הזה  הוא סרט קצר וזה עוזר להדגמה.

היום יש טרנד של סרטים דוקומנטאריים ארוכים, של 52 דקות,  וקשה  להראות לתלמידים סרט

ארוך, כי אז לא נשאר זמן לשיחה ודיון.

 

 

תחקיר

 

התחקיר הראשוני  נעשה בשלב  הרעיונות והוא יכול להשתנות בהתאם לקונספט שמתגבש

ובעקבות התחקיר המעמיק יותר.

 

התחקיר הסופי מתמקד בשני תחומים: בתכנים ובאירועים.  במה שאנחנו יודעים על הבן אדם

ובאירועים הצפויים אותם אנחנו רוצים לצלם. התחקיר הוא דבר חי שממשיך להתפתח  אבל בכל

זאת יש בו קווי מתאר ו"רואים בה את הדרך".

חשוב מאד בתחקיר הסופי לא לבזבז את הרגשות של הגיבורים.  בן אדם לא מוכן לבכות פעמיים. בן

אדם נורמאלי לא מוכן לספר פעמיים את אותו הסיפור.  בתקומה צילמתי פרק על מזרחים. הייתה לי

גיבורה נורא נחמדה,  נורא פיקחית  ונורא סימפטית ממוצא כורדי, שלא ידעה לקרוא שעון. הם הגיעו

לבאר טוביה ואנשים שהיו שם נצלו אותם מאוד. מישהו נתן לה שעון  והיה לה סיפור על השעון הזה.

 הייתה אז אופנה שמצלמים את אותו הסיפור ביותר ממקום אחד ואני בקשתי שתספר לי את הסיפור

על השעון  שכבר צילמנו פעם אחת, אבל היא  לא הייתה מוכנה לספר את הסיפור פעם נוספת.

 

בראיון תמיד צריך לנפח את הרגע. לשאול שאלות שמפתחות את הרגע.

 

באופן עקרוני בתחקיר סופי יש כבר קונספט ואפשר להיות מדויקים מאד,  וצריך להתמקד

בלקבל אינפורמציה ולא לקבל רגשות! 

 

אני בעד ערוב סגנונות. אני חושבת שזה מסימני התקופה. גם סצנות  בדוקומנטארי זה ערוב סגנונות.

עכשיו הסגנון הוא אקלקטי בכל האמנויות -  זו תקופה פוסט-מודרנית. לי זה לא מפריע שאין כללים, 

אני מאוד אוהבת את זה.

 

יש דברים שכולם צריכים לאהוב: שיהיה טבעי ושלא יסבירו במילים את רוב הסרט,

אבל  בתקופות שונות יש העדפות שונות.

 

ככל שהמצלמה קטנה יותר כך היא מאפשרת להתקרב לסרט העלילתי.

יש סרט דני מאד מעניין על כפר קטן באנגליה שיש בו רק רווקים.  אחרי הצילומים הבמאי חזר לדניה,

כתב תסריט על פי החומרים שצילם וחזר אל הכפר  לצלם סרט על פי התסריט. עכשיו יש שני

סרטים: סרט אחד דוקומנטארי עם הרבה סינקים (ראיונות מצולמים) וסרט  אחד מצולם על פי תסריט

שבו הוא מבקש מן האנשים לומר שוב את מה שהם אמרו בסרט הדוקומנטארי.

 

 

תסריט

 

לסרט דוקומנטארי יש תסריט על מנת להגיש אותו לקרנות. 

אני לא יודעת מה זה לכתוב תסריט דוקומנטארי, כשאנחנו לא יודעים מה יגידו, איך יתנהגו,

איזה סצנות נצלם?

אני כותבת "מדרגות".  אומרים שזו שיטה איטלקית.

אחרי שיש לנו נושא, תחקיר ראשוני, קונספט, תחקיר סופי ואנחנו מתקרבים לצילומים – ואתם

יודעים שבתחקיר יש שני חלקים: חלק אחד הוא התוכן: מי האדם, וחלק שני: אילו אירועים יהיו  

בחיים של  אותו אדם שאנחנו נצלם – אנחנו כותבים דף או שניים: איך אני חושבת שיתפתח

הסרט.  זה לא תסריט. זה מאד סכמאטי.  אותי ניסו להכריח לכתוב תסריט, אבל זה תמיד סיפור

דמיוני, זה אף פעם לא יהיה כמו הסרט.  אנחנו לא יכולים לדעת.

הלקטורים בקרנות רוצים כמה שיותר פרטים על מנת להתרשם. אין לזה שום קשר לסרט.

אני מציעה שאנשים יחשבו כמה שיותר על הקונספט. זה לא קל למצוא קונספט חדשני.

אני מנסה לנסח לעצמי את הקונספט במשפט אחר.

 

יש ז'אנרים של סרטים שאפשר לכתוב בהם תסריט. יש סרטים שבנויים כמו מאמר ואז אפשר

לכתוב תסריט. הוא קצת ישתנה אבל בכל זאת אפשר לכתוב תסריט.

 

גם בסרט דוקומנטארי אפשר לביים דברים.  אפשר לבקש ממישהו שיקום וירקוד אבל אי אפשר

לביים שידבר.

 

                                   

 

יש משהו מפתה כשאתה תלמיד ויש לך מצלמה ביד. כשהייתי סטודנטית רציתי לצלם כל הזמן. אבל

בתעשייה יום צילום עולה בערך 2500 דולר. כשאתה בתעשייה ויש לך 10 ימי צילום ו X ימי עריכה

ויש לזה חותמת תעשייתית אתה לא יכול לצלם כל הזמן.

צילמתי פעם סרט על מאיר פיצ'חזדה הצייר ונסענו איתו לגרוזיה בטיסת צ'רטר לשבעה ימים. המצב

בגרוזיה היה על הפנים ולא היה מה לאכול.  אנחנו הדלקנו את המצלמה כשהגענו וסגרנו כשחזרנו.

החומר הזה הוא חומר אחר.  הקונספט שלי בסרט היה  שנוסטלגיה זו מחלה. יש לזה ביטוי אחד

לאחד בתוך הסרט. את זה ידעתי כבר  בשלב התחקיר.אני ידעתי כי הרבה זמן הוא לא רצה להצטלם

ואני ביליתי איתו הרבה. אני ידעתי לאן אני לוקחת אותו.

 

גיבור

 

אני לא רוצה שתבינו אותי לא נכון.

אני חושבת שהתלהבות מנושא הוא דבר חשוב, אבל אני לא יודעת איך ללמד התלהבות.

אנחנו והתלמידים שלנו מסתכלים כל הזמן על הטלוויזיה ואנחנו רגילים לראות חדשות.  כשאנחנו

עוברים לקולנוע דוקומנטארי אנחנו בודקים מה אפשר לצלם שיהיה שונה מן החדשות.

כמובן שמה שחשוב שיהיה לנו גיבור. יש הרבה אנשים שאי אפשר לעשות עליהם סרט. גיבור

דוקומנטארי זה נורא חשוב.

הייתי צריכה לצלם סרט על תזמורת נשים שניגנה באושוויץ. הלכתי לעשות תחקיר וראיתי שאין מה

לעשות עם הניצולות מן התזמורת -  הן סיפרו את הסיפור שלהן כל כך הרבה פעמים והן  דיברו כמו

 תקליט. הלכתי לחיים יבין ואמרתי שאני לא יכולה עם גיבורות כאלה לעשות סרט ויבין אמר לי: אבל

הן אלו שהיו באושוויץ, את לא יכולה לבחור גיבורות אחרות.

אם אתם  מוגבלים בבחירה של  גיבור, תנסו לפחות שזה יהיה גיבור שמדב מהר. בן אדם שמדבר 

לאט  על המסך זה זוועה. 

 

גיבור לפעמים מכתיב לנו את הסגנון של הסרט.

בסרט על נתיבה בן יהודה הבנתי שאני צריכה יותר דיבור שלה ופחות סיטואציות למרות שהייתי

בשוונג של סיטואציות.

הקונספט של (נ)תיבה הוא שהחיים שלה הם החיים של המדינה.

 

בסרט האחרון  (יואל ישראל והפשקווילים)  היה לי קשה לגבש קונספט והיה לי קשה להעביר את

הקונספט. בגלל שאת החרדים אנחנו לא מקבלים כמו שאנחנו מקבלים את  ה"אחרים" הנוספים, כמו

שאנחנו מקבלים את ההומוסקסואלים למשל, אז הכנסתי חמש פעמים מילים על רקע שחור למסך

כמו "נדהמתי".

הסרט הזה נעשה, כי בערוץ 8 אמרו תעשי משהו ואני אמרתי שאין לי נושא והם אמרו תעשי משהו

על דתיים, דתיים עכשיו זה "אין". הלכתי לעשות תחקיר על ישראל קלצ'קין ועוד לא היה לי את יואל,

אבל מפני שזה "אין" עליתי על פיצ'ינג והרגשתי לא נוח עם זה  כי הגיבור השני – יואל -  עוד לא הייה

 לי. בפיצי'ינג אני לא הקרנתי קטעים מצולמים, כי  אני חושבת שבפיצ'ינג עדיף לדבר ולא להראות

דברים לא שלמים.

 

"מדרגות" סיכום על רגל אחת (- אריקה בן מרדכי)

 

א. קריטריונים  לבחירת נושא לסרט

1.האם אפשר לצלם אותו?  האם יש סיטואציות שאפשר לצלם. חשוב לצלם את...  ולא לספר על...

2. גיבוש קונספט – גיבוש האופן שבו רוצים שהחומר יביע את העמדה שבחרנו להביע – גיבוש

    הקונספט נשען על התחקיר הראשוני. .

3. גיבור – האם הוא מתאים להיות גיבור בסרט?

 

ב. תחקיר ראשוני

התחקיר הראשוני  נעשה בשלב  הרעיונות והוא יכול להשתנות בהתאם לקונספט שמתגבש ובעקבות

 התחקיר המעמיק יותר.

 

ג. תחקיר

התחקיר מתמקד בתכנים ובאירועים.  התחקיר  מאתר את הקשר בין  חומרי הגלם  ובתוכן

הסיטואציות שאפשר לצלם, ובין הקונספט.

 

ד. תסריט  = מדרגות

נשען על התחקיר הסופי, כתוב בנקודות ובו  ההתפתחות הצפויה של הסרט. זוהי  רשימה של

התרחשויות שמתכננים לצלם. התכנון כולל כמובן לא רק אירועים וסיטואציות אלא גם ראיונות וצילום

חומרים ארכיוניים, חזותיים ועוד.

 

נרשם על ידי אריקה בן מרדכי ואושר על ידי לינה צ'פלין.