|
|
המועצה
לשימור מבנים ואתרי התיישבות ועדת
דרום- בתים פתוחים |
בית
המושל
הבניין בן
שתי הקומות ניצב בפינת הרחובות הרצל והעצמאות והוא
אחד
מבנייני הציבור הראשונים שהוקמו בעיר. הוא נבנה בשנת 1906,
כחלק
משרשרת מבני ציבור מכובדים, אשר מטרתם היתה לחזק את
השלטון
התורכי באיזור ובתושביו.
בית המושל
נבנה בסגנון התורכי האופייני למבני הציבור התורכיים בעיר:
בית בן
קומתיים, עם אכסדרת-כניסה בעלת שלוש קשתות בקומה
התחתונה
וגג רעפים.
בראשיתו
היה הבניין קטן יותר ובאמצע חזית הקומה העליונה היתה
מרפסת
קטנה. במקור היתה הפרדה מוחלטת בין הקומות, כאשר לכל
אחת היתה
כניסה נבדלת. הקומה התחתונה שימשה כ "סלאמליק" –
כמקום
אירוח רישמי וקבלת פני הציבור ואילו הקומה העליונה היתה
מעונם
הפרטי של המושל ובני משפחתו. הכניסה לקומה העליונה
היתה
באמצעות גרם מעלות בנויות בצד הבניין. עיצוב תורכי אופייני זה
משמר את
צנעת הפרט, בכך שאינו חושף את משפחתו של המושל
לעיני
האורחים.
בעבר היה
הבניין מוקף גדר ברזל ועמודי אבן ברווחים קבועים, כששער
בעל מזוזות
אבן ניצב מול הכניסה. בין השער לדלת הכניסה נבנתה בריכת
נוי מתומנת ועצים רבים נטעו סביב לה.
לאחר
הכיבוש הבריטי המשיך הבניין לשמש כמעונו של המושל ואחרון
דייריו
בתפקיד זה היה קצין המחוז וההסטוריון הערבי עארף אל-עארף,
אשר
התגורר כאן בשנים 1929 – 1938, עד שבנה את ביתו מעברו השני
של רח'
הרצל (פינת העצמאות). אח"כ שימש
הבניין כבי"ס לבנות.
מתחילת
1950 ועד סוף שנות ה – 70 שימש הבניין
כבית עיריית באר-שבע
העברית. לאחר מכן נפתח במקום האגף לאמנות של מוזיאון הנגב,
עד שהוגדר
כמבנה בסכנת התמוטטות ונסגר לקהל בשנת 1998.
כיום
עומדות עבודות שיפוץ הבניין לקראת סיום והוא אמור
להיפתח
מחדש כמוזיאון לאמנות בסוף שנת 2003 .
נוגה ראב"ד
שימור
מתחם בית המושל בבאר-שבע
עפ"י הרצאתו של אדריכל זאב גור ביום עיון בנושא
"העיר הסמויה מן העין – 'מגלים' את באר-שבע"
עיצוב
המבנים בבאר-שבע התורכית מתאפיין בצורות מסורתיות פשוטות,
עם דגש על
מבני ציבור, תוך הקפדה על שימוש בחומרים מקומיים:
אבן חצובה
באזור, עם חומרי מילוט מקומיים ללא צמנט.
בית המושל
הוקם בשולי אזור המגורים, כשקומתו התחתונה מיועדת
לאירוח
והקומה העליונה, אליה עלו דרך מדרגות חיצוניות – מיועדת
לשמירת
פרטיות המשפחה.
בתהליך
השימור אנו נוטים להחשיב מאוד את הכוונות המקוריות של
הבונים והיוצרים המקוריים, למרות שייתכן, שכלל
לא לתפישתנו כיוונו.
עלינו גם
להיזהר בשימוש במערכות מודרניות, שלא אחת האיצו את
תהליך
הבליה וההרס של המבנים, אך הרי רק שימוש פונקציונלי במבנה
הוא זה המאפשר את שימורו, כי מכאן יבוא התקציב.
תהליך
השימור מחייבנו למצוא את האיזון בין הערכים שיש "לקדש"
ובין
השימוש בחידושים ובקדמה. עלינו גם להתאים את המבנה לפונקציה
הנבחרת,
תוך עמידה בתקנים חדשים ועל מזבח זה גדול קורבן ערכי
השימור...ובעיקר בבית המושל.
בהעדר
תקציבי מחקר אנו למדים את התהליך, כשרבות מהשאלות
נותרות
ללא מענה. מוטל עלינו לבחור בין שיטת "חיקוי הישן" לבין
"השינוי
הקונטרסטי", כשהבחירה בידי המתכנן ולכל שיטה יתרונותיה
וחסרונותיה.
המבחן הקובע הוא מבחן התוצאה. על המשמר להתמודד
עם בחירת
חומרים – כמשלימים או כמחליפים. מובן שההתמודדות
הכואבת
מכל היא עם התקציב. ידי המשמר, לכן, כבולות מראש
לפתרונות
מינימליים.
יסודות
בית המושל נמצאים בעומק של כ – 50 – 60 ס"מ מתחת לפני
הקרקע. הקירות
מצופים אבן קירטון חולי רך, שכבת הביניים עשויה
אבני לקט
קטנות מעורבות בטין לס חרסיתי עם גריסי חרס והשכבה
הפנימית –
אבן לקט מקומית, כמעט בלתי מעובדת. בין האבנים חומרי
מילוט
מסיד, חרסית וחרס גרוס.
עליית
המים הקפילרית גורמת לאבן להתפורר והשימוש בצמנט ל"תיקון"
הנזקים רק
הגביר את הבלייה. גם תוספות מאוחרות של מערכות חשמל
ותקשורת
ותיקוני ספים זרזו את התהליך.
בניסיון
לצמצם את גורמי בליית האבן נבנתה תעלת אוורור סביב המבנה,
אך טרם
הוכח שזו תקטין את קצב הבלייה.
להתאמת
הבניין לתפקידו החדש כמוזיאון, הוחלפו וחודשו המערכות
הנחוצות
והחללים הותאמו לצורכי התצוגה. מבואה מזוגגת מובילה
לגרם
מדרגות ולמעלית חדשים עפ"י דרישות התקן, כשאלה אמנם
קונטרסטיים
למבנה המקורי, אך מנסים להיות מינימליים בתפישתם
את המרחב.
נעשה שימוש מכסימלי בחומרים אוטנטיים מקומיים ושילוב
באלמנטים מתועשים: יובאה אבן דומה למקומית, אך חזקה
ממנה,
ממלטה; עץ
האלון, הברזל הנחושת, האלומיניום וריצוף האבן – כל אלה
נוספו,
משלימים ומחליפים את החומרים המקוריים.
זהו מעשה
"חלוצי" בשימור מבניה המיוחדים של העיר והלקחים שיופקו
ילמדונו להתמודד בצורה נכונה יותר עם בעיות
השימור.
בית המושל (בניין העירייה הישן)
מתוך הספר "באר
שבע ואתריה" מאת הוצאות אריאל, מאי 1991.
ועצים. ותיקי העיר זוכרים אותו כבניין
העירייה של באר שבע העברית, עד שזו עברה
למקומה הנוכחי. לא ברור אם הבניין
נועד לשמש כבית המושל, או - כפי שטוען עארף
אל-עארף - כבניין עירייה הסידור
הפנימי המקורי היה אופייני לסוג של מבנה, הידוע
בתורכית כ"קונאק": ביתו של
מושל או של אישיות חשובה אחרת, שבו נערכים גם
מפגשים רשמיים וקבלות פנים. הוא מבוסס
על עקרון ההפרדה המוחלטת בין מגורי
המושל ובני משפחתו, שהם רשות הפרט
)"חראם"(, לבין אולמות המיועדים לאירוח
רשמי וקבלות פנים לציבור,
ה"סלאמליק". בעיצוב תורכי אופייני זה ישנה הקפדה על
צנעת הפרט, בכך שאינו חושף את משפחת
המושל למבקרים. בבניין שלפנינו נשמרה
הפרדה זו בקפדנות. לכל קומה הייתה
כניסה נפרדת, ללא קשר בין הקומות. הכניסה
הראשית, המפוארת יותר, הייתה דרך
האכסדרה שבחזית, ומשם ישירות לקומה
התחתונה, ששימשה
כ"סלאמליק". לקומה העליונה היה גרם מדרגות חיצוני, הנתמך
בקיר הימני, שנפתח למסדרון חזיתי,
ואליו נפתחו חדרי המגורים בקומה העליונה. זו
כללה גם חדרי אמבטיה ושירותים, בעלי
חלונות קטנים, הפונים לרח' הרצל, שנחשבו אז
בבחינת מותרות .
הבניין, שנבנה ב- 1906 , שימש כמעונו של
הקאימקאם, וכבר במאי 1907 תיאר אותו
חוקר אמריקני בתפקידו זה. הבניין,
שראשון דייריו היה המושל אצף ביי, עוצב בסגנון
התורכי האופייני לבנייני הציבור בבאר
שבע: מבנה דו-קומתי שחזיתו סימטרית, עם
כניסה מרכזית תחת אכסדרה בעלת שלוש
קשתות. מעל לאכסדרה, נפתחה דלת
מהקומה העליונה לגזוזטרה קטנה, ממנה
יכול היה המושל להשקיף על העיר. סביב
הבניין ניטעו עצים רבים, והגן כולו
הוקף בגדר ברזל עם עמודי אבן ברווחים קצובים
ושער בעל מזוזות אבן מול הכניסה. בין
השער לכניסה נבנתה בריכת נוי מתומנת. בניין
זה מופיע ברבות מן התמונות באלבומו
הפרטי של אצף ביי, שאותו מסר למוזיאון הנגב
בשנת 1951. במעשה זה הוא כיפר מעט על
התנכלותו ליהודים בזמן היותו מושל נפת יפו
לאחר שירותו בבאר שבע .
במפעלי הבנייה של אצף ביי ניכרת מגמה
ברורה. הבניינים שנוספו לסראיה ולקסרקטין
המסגד, מעון המושל, הדואר )שנבנה ליד
הסראיה ונהרס בתקופת המנדט( והגן- כל
אלה יוצרים מעין קריה קטנה של מבני
ציבור על הדרך לעזה, ותוחמים רחבה מלבנית.
אפשר שאצף ביי ניסה לעצב באזור זה
"מידאן", דהיינו, כיכר ציבורית עם עצים ופרחים,
מוקפת בניינים חשובים. "כיכר
השעון" ביפו, שבמקור ניטעו בה עצים, מהווה דוגמא
לסוג זה של תכנון. התפקוד הציבורי של
האזור נשמר גם בתקופת המנדט, ואף נספו לו
מבני ציבור .
לאחר הכיבוש הבריטי המשיך הבניין לשמש כמעון
המושל. אחרון דייריו היה קצין
המחוז וההיסטוריון הערבי עארף
אל-עארף. הוא גר בבניין בשנים 1929-1938, וכאן כתב
את שני ספריו הראשונים. תושב העיר
משנות ה- 30 זוכר את עארף יושב מאחורי שולחן
באולם הגדול, והמבקשים לראותו יושבים
ב"ישיבה מזרחית" סביב האולם לאורך הקיר,
ומדי פעם הוא מזמן מישהו בתורו להסביר
את עניינו. בשנת 1938 בנה עארף
אל-עארף בית לעצמו מעבר לכביש, ועבר
לגור בו, והבניין הוסב לבית-ספר לבנות .
לאחר כיבוש העיר שימש הבניין את צה"ל, עד
שנמסר לעירית באר שבע, שנוסדה
בפברואר 1950, ושימש כבית העירייה
הראשון של העיר העברית. הבניין שופץ, וכמה
מחלקיו הרעועים (בריכת המים,
הגזוזטרה) הוסרו. לאחר שעברה העירייה למשכנה
החדש, הוא נמסר למחלקת הסעד של באר
שבע. מזה שנים אחדות הוא מהווה חלק
ממוזיאון הנגב, ומתרכזת בו הפעילות
בתחום האמנות הפלסטית (תערוכות וחוגים לציור.
ולפיסול)
בית המושל(בניין העיריה הישן) - כיום חלק ממוזיאון הנגב
צפייה מיטבית ברזולוציה
600/800
gdrory@012.net.il
WebMaster:
Goel Drory
שימור
אתרים- עיצוב וביצוע : גואל דרורי