|
|
המועצה
לשימור מבנים ואתרי התיישבות ועדת
דרום |
אלג'אמע – המסגד הגדול
המסגד
הגדול נבנה ב-1906 על שטח גבוה במערב העיר וצריחו נראה
למרחוק.
הוא עוצב
ע"י אדריכל נוצרי מירושלים ונבנה מאבן שהובאה,
על-גבי גמלים,
מחורבות חלוצה הנבטית. סגנונו אופייני
למסגדים
תורכיים
מאותה תקופה – כיפה גדולה מעל מרחב גדולה ומוצף אור,
שצריחו דק
ומסתיים בכיפה דמוית קונוס.
לאחר
שהאוכלוסייה המוסלמית נטשה את העיר לפני שחרורה,
נפתח
בבנין מוזיאון הנגב להיסטוריה ולארכיאולוגיה של העיר.
מתוך הספר "באר
שבע ואתריה" מאת הוצאות אריאל, מאי 1991.
המסגד הגדול (הג'אמע)
בכניסה לעיר הישנה, ממול לסראיה של
באר שבע, מתנוסס המסגד הגדול. צריח המסגד
המיתמר אל על בלט בימים עברו למרחקים,
ונראה זמן רב לפני הכניסה לעיר. מקומו
הנישא של המסגד סייע להבליטו בנוף
המדברי, כפי שאמנם ביקשו בוניו. המבנה
המהודר נועד להרשים את עין רואיו
ולהמחיש את הקשר של הסולטאן, "אמיר
המאמינים", עם הבדווים המוסלמים
בנגב, ולחזק את נאמנותם. המסגד נועד לשמש לא
רק לתושבי העיר, אלא לאוכלוסי הנגב
בכלל. ואכן, יעקב שמעוני מציין שב- 1946 הוא
נחשב עדיין למסגד החשוב ביותר בנגב .
המסגד נראה גדול קמעה מכפי מידותיה של
העיירה הרדומה והמאובקת, ונוסעים
אחדים כבר העירו על כך. לדברי מבקר
יהודי ב- 1912 , "בתי הממשלה והמסגד מצטיינים
בטוב טעמם, והינם יפים ועשירים - אולי
יפים מדי לעומת כל העיירה כולה". גם לאחר
שבאר שבע גדלה בשנות מלחמת העולם
השנייה, עדיין עשה המסגד רושם דומה:
"העיירה על רחובותיה ובתיה
נמנמה. המסגד המפואר שבכניסתה, עם צריחו הגבוה
.
המסגד
של באר-שבע כיום מוזיאון הנגב
והגאה, דומה שהסתכל בעיני בוז בעוברים
ושבים", מעיד אחד המבקרים
המסגד רחב הידיים ענה על צורכי המוסלמים
בעיר, וכמעט שלושים שנה לא הורגש
צורך במסגד נוסף. גודלו ופארו הטעו
חוקרים אחדים לייחס את זמן בנייתו לימי מלחמת
העולם הראשונה, בעת שבעיר ובסביבתה
חנו אלפי חיילים תורכים, והעיר זכתה לתנופה
רבה. לאמתו של דבר, נבנה המסגד כעשר
שנים לפני כן, בשנת 6091. בקיץ אותה שנה
הופיעה כתבה של מבקר יהודי בבאר שבע,
שסקר באהדה את תנופת הבנייה הגדולה של
המושל התורכי של הנפה: "זה כשנה
נתמנה סעאדת דכבוד אצף ביי לקאימקאם... איש
מלא כוח ורצון טוב לא לשבת בחיבוק
ידיים. ותהי ראשית מלאכתו ליפות ולשכלל
העיר... ושם... בונים עתה בית מסגד
גדול ויפה". הממשל התורכי גם הוא שיבח את
יוזמתו של אצף ביי. מושל מחוז
ירושלים, שנפת באר שבע הייתה כפופה לו, דיווח על
פעולותיו של הקאימקאם לקושטא, כשהוא
חולק שבחים לבירת הנגב, "שהיא מופת
לאדיקות דתית ופאר לאסלאם",
ומספר על התפעלות הבדווים מן המסגד: נפת באר
שבע מושכת לבבות בגלל המסגד
הקדוש". אצף ביי זכה לעיטור מופת ולקידום במערכת
הממשל התורכית
.
כשהחלו בבניית המסגד, הטיל הקאימקאם
את הביצוע על קבלן ערבי מקומי, שהיה
מנכבדי העיר ועשיריה. באשר הגיע
הבניין לגובה מסוים, ראה הקאימקאם שאין המבנה
עונה על ציפיותיו ואמר לקבלן לפרק את
כל אשר בנה. הקאימקאם הביא אדריכל נוצרי
מירושלים, שיעצב מחדש את המסגד וישגיח
על הבנייה. הקאימקאם הניח במו ידיו את
אבני הפינה ואף המשיך לפקח בעצמו על
המלאכה. את אבני הצריח הביאו על גבי
גמלים מחורבות חלוצה, שאבניה משובחות.
הקבלן הבדווי שסיפק את האבן שקע
בהוצאות, נוסף על הוצאותיו של הקבלן
הראשון. הם פנו יחדיו אל ראש העיר וביקשו
סיוע מן העירייה. ראש העיר, שיח' ידוע
ומכובד, דיבר על לב הקאימקאם, שמאחר
שהמסגד נבנה לתועלת כלל המוסלמים, מן
הראוי לשתפם בהוצאות. ואז הטיל המושל
על הבדווים בנפה מס של 400 לירות
למימון המסגד, וסכום דומה נתנה הממשלה. כך
כוסו הפסדיהם של הקבלנים. הבנייה כולה
עלתה מעל לאלף לירות .
המסגד בבאר שבע אופייני למסגדים
תורכיים מאותה עת ברחבי האימפריה. סוג זה
של מסגד (ג'אמע) כולל את כל המבנה תחת
גג כיפתי אחד, בהשראת הכנסייה הביזאנטית
"הגיה סופיה" באיסטנבול,
שהתורכים הפכוה למסגד. האדריכל התורכי הדגול סינאן
שכלל את המסגד התורכי ועיצב אותו
כמבנה בעל כיפה גדולת ממדים עם מרחב גדול
תחתיה. הגג נראה כאילו מרחף, והמבנה
מוצף אור רב מהחלונות הקרועים בקיר ונותן
תחושה של מרחב. מאפיין נוסף הוא הצריח
הדק, העגול או המתומן, המסתיים בכיפה
דמוית קונוס, וכאילו ממשיך את השאיפה
אל על. המסגד של באר שבע אינו דוגמא
מובהקת לסגנון זה: האומנות הרבועות
התומכות בכיפה מגושמות, והכיפה קטנה מדי
שמונת החלונות הקרועים בבסיס הכיפה
אינם מוסיפים לה קלילות. אך בשממת הנגב
ולגבי אוכלוסייה שאינה רגילה לבנייה
כזאת, נראה הבניין מפואר ומרשים ביותר. בשנת
1934
מתאר עארף
אל-עארף את צריח המסגד: "מבחינה הנדסית נחשב מגדל זו למשוכלל
בתכלית השכלול". פרט לכיפתו,
העשויה שפופרות של חרס שחור אחוזות בטיח (כדי
להפחית ממשקלה), בנוי המגדל כולו אבן,
וגם 97 מדרגותיו הלולייניות עשויות אבן,
והקצה הפנימי שלהן בנוי לתוך ציר
מרכזי. גזוזטרת המואזין נתמכת באבנים מסותתות
בצורת נטיפים (מוקרנאס), עיטור נפוץ,
שהתורכים אימצו מהסגנון הממלוכי. המסגד
היה חייב לפנות ל"קיבלה",
דהיינו לכיוון מכה. כיוון הרחובות של באר שבע לרוע המזל,
אינו פונה דרומה לכיוון מכה, אלא
דרומה-מזרחה. היה צריך על כן, לבנות את המסגד
שלא במקביל לרחוב, אלא בזווית של 45
מעלות. הקיר הפונה דרומה נועד לגומחה
)מחראב), המראה את כיוון
התפילה. אך מאחר שקיר זה פנה גם אל העיר, ובו החזית
המפוארת בעלת השער הראשי, הוא נבנה
בצורה סימטרית, ומשני צדי השער נבנו
שלושה חלונות. כדי לשמור על האיזון,
חייב היה להיות חלון גם במרכז האגף השמאלי
בציר אחד עם הכיפה, אך שם בדיוק היה
המקום שנועד למחראב. כפתרון, נבנה החלו
המרכזי של המסגד כחלון סתום למחצה
)חלון עיוור(, ורק חלקו העליון נשאר פתוח
,
השער המפואר הודגש בעיטוריו. משני
ציידו הוצבו עמודי שיש, שנלקחו כנראה
מחורבה ביזאנטית בנגב. אבנים מעוטרות
אחרות, שנלקחו מחורבות קדומות, שולבו גם
הן במבנה. כדי להדגיש את הקשר של
המסגד עם הסולטאן, נקבע מעל לשער החותם
)טוע'רה) של עבדול חמיד. דלתות
השער נפתחות לחצר מרכזית, המוליכה למסגד עצמו
דרך אכסדרה. בחצר מעין זו נהגו לקבוע
בריכת מים לרחצה לפני התפילה, אך במסגד
הנוכחי הוקצה לכך חדר נפרד, הנפתח
לחצר שממול לשער. מול המסגד נפתחו לחצר
שלושה חדרים ששניים מהם שימשו ככיתות
ללימודי הקוראן, כעין *חדר" (כבתאב) עם
כניסה נפרדת נוספת מאחור. סידור זה,
של קשר בין בית ספר למסגד, היה נפוץ בעולם
המוסלמי. אלא שכאן הוא נועד לילדי
שיח'ים, כדי להעמיק את זיקתם לממשל .
המסגד המשיך לשמש בתפקידו הדתי עד לכיבוש
העיר. מאחר שהאוכלוסייה המוסלמית
נטשה ברובה את העיר לפני הכיבוש, חדל
המסגד לשמש כבית תפילה. בתחילת 1953
נפתח בו מוזיאון הנגב, ובו רוכזו
מוצגים, המשקפים את החיים והתרבות בנגב: אמנות,
ארכיאולוגיה, מסמכים ותמונות, מוצגים
גיאולוגיים, תצוגות מחיי הבדווים, כלי עבורה
וחקלאות ועוד. במרכז האוסף תערוכה,
המייצגת את העבר הארכיאולוגי וההיסטורי של
העיר לתקופותיה
.
המסגד
וסביבתו בתצלום משנות ה- 40
צפייה מיטבית ברזולוציה
600/800
gdrory@012.net.il
Webmaster:
Goel Drory
שימור
אתרים- עיצוב וביצוע : גואל דרורי